Category: כללי (עמוד 7 מתוך 11)
למעלה: אשה קנייתית צעירה מחזיקה בצבי המחמד שלה במומבסה, 1909; למטה: אודרי הפבורן וצבי המחמד שלה פיפין, 1958
כיצד יש להציג את סיפור הראשומון של קרל מ. בר, הידוע כקרל מאיר/מרתה בר? בר היה אחד הגברים הטרנסים הראשונים שעברו ניתוח לשינוי מין בקליניקה המהפכנית של "היהודי הכי מסוכן בגרמניה" (כדברי היטלר), מגנוס הירשפלד, רחוק רחוק בברלין הגאה של 1906 (והרי בר קבור קרוב קרוב, בבית העלמין של קריית שאול בצפון תל אביב); אבל בר היה גם לסבית בוצ' פמיניסטית, שחתרה לפרוץ את תקרת הזכוכית כדי ללמוד בהשכלה גבוהה ופעלה בארגונים ציונים למיגור סחר בנשים יהודיות במזרח אירופה; והרי בר בכלל נולד כאינטרסקס – עם איברי מין חיצוניים שלא התפתחו באופן המקובל, והולבשו בשמלות גם כשקולו נשבר ושפמו צמח. האוטוביוגרפיה של בר (שפורסמה תחת הכינוי N.O. Body, מתוך "אלטנוילנד" של הרצל), זכתה למהדורות רבות בגרמניה ואף הופק על פיה סרט- אך עם בריחתו מרדיפת הנאצים ב-1938 לחופי פלשתינה, היה לרואה חשבון אנונימי שחי עם שתי נשותיו ומת עלום שם בבת ים, ב-1956.
בתמונה: סיפור דומה של הפיזיקאי הנאה אלן ל' הארט/אלברטה לוסיל, שתואר בביוגרפיות שונות כטרנסקסואל, כטרנסג'נדר או כלסבית ב'תחפושת' גברית
[ולקריאת המאמר שכתבתי עם פרופ' איריס רחמימוב בנושא, לחצו כאן]
משהו עמוק ושחור החל לחלחל אל תוך הכפר הקטן של נגירב, במעמקי הונגריה של תחילת מלחמת העולם הראשונה. לנשים בכפר החל להימאס מהנטיות הנפוצות של בעליהן לבטלה, שכרות ואלימות רבה בתוך המשפחה. קרה והייתה מיילדת שסיפרה סוד, שנפוץ ברחבי כל הכפר: ניתן לגרד מנייר מלכודות הזבובים את הציאניד שבבסיסן ולהניחו בכוסות התה של הגברים. כך, לאורך כ-15 שנה, נשות הכפר הרעילו בהדרגה כ-300 גברים למותם, עד שנחשפו כעבור שנים רבות (שכן יד רוחצת יד רוחצת יד) וזכו לכינוי "עושות-המלאכים של נגירב".
בתמונה: מ-26 הנשים שעמדו למשפט על הרעלת בעליהן, בעת מעצרן ב-1929
בוב ספיירס נרדף ע"י אחותו מגי ספיירס בעודו רוכב על אופני פני-פרת'ינג, דרום אוסטרליה, סביבות 1900
דברים לא תמיד הולכים לכיוון שמצפים. בעוד וסימון בשרם של עבדים שחורים שברחו מאדוניהם קדם לסימון בשרן של פרות, חוט התיל התחיל דווקא מעולם הבקר ורק אחר כך זלג לשימוש כלפי בני אדם. התיל, או "חבל השטן" כפי שנודע, היה חלק קריטי בהיפטרות מכל חלקי המערב הפרוע הבלתי ניתנים לשליטה ומסחר.
כדי לפנות את השטח לגידול פרות מבויתות, ראשית טוהרו כ-30 מליון ביזון פרא ממדברות מערב ארה"ב לאורך המאה ה-19, כמו גם השבטים האינדיאנים שחיו על בשרם. בעוד פעם האינדיאנים היו הורגים את הביזון האימתניים ע"י לרדוף אחריהם עד שקפצו מצוקים למותם, רכבות ורובים איפשרו ירי שיטתי יותר; מרחבי המרעה הפכו לנוף של גופות נרקבות. הדרך נפתחה עבור פרות, שכל שנדרש היה שבשרן יישאר שלם ובריא מפציעות עד הגיען לשיקגו, בית המטבחיים הגדול של אמריקה באותה תקופה- בית המוות המכני של שיקגו משך מבקרים מהעולם כולו, שביקשו לחזות במפעלים החדישים בשיטת הסרט הנע שהרגו ופרסו בקר וחזירים ביעילות שלא נראיתה כמותה.
התאווה החדשה לבשר זמין וזול הגבירה את התחרות לא רק בין חוואים לביזון ואינדיאנים, אלא בינם לבין רועי ונהגי הבקר – הקאובויז – שהיו לסמל אמריקה עצמה. היה צורך למנוע מהפרות לברוח, אך גם למנוע מזרים להיכנס ולגנוב מה שכעת הוצהר כרכוש פרטי. גדר התיל שהומצאה ב-1867 פתרה כל בעיות אלו בבת אחת: היא איימה על בשרם של אלו מחוץ לה כמו גם אלו שמבפנים לה. חוט התיל היה להצלחה מסחררת ושווק ברחבי העולם. כתקדים להפיכתה למעצמת בשר ועורות עולמית, ארגנטינה חיקתה את השמדת האינדיאנים ביעילות והציבה בערבות הפאמפאס כמות של חוט תיל שיכלה להקיף את הארץ כולה כ-140 פעם.
למעלה: ירושלים, 1948; למטה: מתנחלים קוצצים גדר של חווה, נברסקה, 1885; וכאן לפנורמה של תעשיית שחיטת החזירים של שיקגו, 1900
"רסן נזיפה"/"רסן החצופה" (scold's bridle) היה כלוב-ראש ששימש בעיקר לענישת נשים במאות ה-16 וה-17 באנגליה וסקוטלנד. הרסן נועד להעניש נשים פטפטניות, גסות, וכחניות או חצופות מדי; הוא היה עשוי ברזל וכלל לשונית שהוחדרה לפי האשה, שלעיתים הייתה מעוטרת קוצים. הנשים היו ממוקמות בשטח ציבורי בו יכלו עוברים ושבים ללעוג להן ולהכותן.
למעלה ולמטה: הקדושה כריסטינה מירביליס, או 'כריסטינה המדהימה'.
כריסטינה נולדה בבלגיה במאה ה-12. בגיל 22 חטפה התקף עז שבעקבותיו קרוביה חשבוה למתה; כשהביאו אותה לקבורה, כריסטינה קמה לתחייה מתוך ארון המתים הפתוח והתעופפה לתקרת הכנסייה, שכן לא הייתה מסוגלת לסבול את ריחם החוטא של גופי אנוש. גם לאחר שהכומר שיכנע אותה לרדת, ברחה למקומות מקלט מרוחקים, טיפסה על עצים, מגדלים וסלעים וזחלה אל תוך תנורים בוערים, כדי לברוח מריחם של בני אדם.
טקסי האוסקר, 1973. במקום לעלות בעצמו, מרלון ברנדו שלח פעילת זכויות אינדיאנים בת שבט האפאצ'י בשם Sacheen Littlefeather לקבל, או יותר נכון לדחות, את הפרס.
ארועי אותה שנה ב-Wounded Knee עוררו אצל אמריקנים רבים מודעות לגבי מצב האינדיאנים בשמורות. התנאים המתדרדרים של משטר אמריקני מושחת בשמורות וממכר זכויות מרעה בזול לחוואים לבנים, לצד אלימות מצד המיליציה הפרטית של הנשיא וילסון וחוסר הגנה משפטית/משטרתית במקרים של אלימות מצד לבנים בברים בעיירות שגבלו בשמורות, הביאו לפעולת מחאה של השתלטות על שמורת Wounded Knee – שם ארע הטבח הגדול של 1890 בו מתו כ-150 אינדיאנים ואינדיאניות בידי צבא ארה"ב. כעבור מספר חודשים של ירי והרוגים משני הצדדים והיעלמות של מספר אקטיביסטים מעל פני האדמה, הממשלה השתלטה בעזרת הצבא וה-FBI מחדש על השמורה.