דברים לא תמיד הולכים לכיוון שמצפים. בעוד וסימון בשרם של עבדים שחורים שברחו מאדוניהם קדם לסימון בשרן של פרות, חוט התיל התחיל דווקא מעולם הבקר ורק אחר כך זלג לשימוש כלפי בני אדם. התיל, או "חבל השטן" כפי שנודע, היה חלק קריטי בהיפטרות מכל חלקי המערב הפרוע הבלתי ניתנים לשליטה ומסחר.

כדי לפנות את השטח לגידול פרות מבויתות, ראשית טוהרו כ-30 מליון ביזון פרא ממדברות מערב ארה"ב לאורך המאה ה-19, כמו גם השבטים האינדיאנים שחיו על בשרם. בעוד פעם האינדיאנים היו הורגים את הביזון האימתניים ע"י לרדוף אחריהם עד שקפצו מצוקים למותם, רכבות ורובים איפשרו ירי שיטתי יותר; מרחבי המרעה הפכו לנוף של גופות נרקבות. הדרך נפתחה עבור פרות, שכל שנדרש היה שבשרן יישאר שלם ובריא מפציעות עד הגיען לשיקגו, בית המטבחיים הגדול של אמריקה באותה תקופה- בית המוות המכני של שיקגו משך מבקרים מהעולם כולו, שביקשו לחזות במפעלים החדישים בשיטת הסרט הנע שהרגו ופרסו בקר וחזירים ביעילות שלא נראיתה כמותה.

התאווה החדשה לבשר זמין וזול הגבירה את התחרות לא רק בין חוואים לביזון ואינדיאנים, אלא בינם לבין רועי ונהגי הבקר – הקאובויז – שהיו לסמל אמריקה עצמה. היה צורך למנוע מהפרות לברוח, אך גם למנוע מזרים להיכנס ולגנוב מה שכעת הוצהר כרכוש פרטי. גדר התיל שהומצאה ב-1867 פתרה כל בעיות אלו בבת אחת: היא איימה על בשרם של אלו מחוץ לה כמו גם אלו שמבפנים לה. חוט התיל היה להצלחה מסחררת ושווק ברחבי העולם. כתקדים להפיכתה למעצמת בשר ועורות עולמית, ארגנטינה חיקתה את השמדת האינדיאנים ביעילות והציבה בערבות הפאמפאס כמות של חוט תיל שיכלה להקיף את הארץ כולה כ-140 פעם.

למעלה: ירושלים, 1948; למטה: מתנחלים קוצצים גדר של חווה, נברסקה, 1885; וכאן לפנורמה של תעשיית שחיטת החזירים של שיקגו, 1900