אלכסנדר גרהם בל מתנשק עם מייבל הבארד בתוך עפיפון טטרהדרלי שהמציא, 1903. משפחתו של בל התעסקה לא רק בצליליו של הטלפון, אלא גם במרחב הדומם: אביו המציא שיטה להוראת דיבור לחרשים ואמו של בל החלה להתחרש בעודו בן 12. מייבל עצמה התחרשה בגיל 5 ונישאה לבל לאחר שהייתה תלמידה בבית הספר שלו לחרשים מגיל 15.
[לחצו על התמונה לגודל מלא]
מכשיר תלייה לתיקון עקמת, ארה"ב, 1877. לואיס סאייר היה רופא שהוביל שיטות תלייה וגיבוס כדי לתקן עקמת. עם זאת, ראשית ביסוסו בעולם הרפואי היה דווקא בעזרת הליך חדשני לטיפול בשיתוק פעוטות באיזור הגפיים – ברית המילה – שמעמדו נותר עד היום; וסאייר בילה שנים ארוכות ב'בדיקת' השפעת המילה על איבריהם של גברים ונשים כאחד כפיתרון לסימפטומים פסיכולוגיים.
נספח לפוסט הקודם:
מקצוע ההרדמה תמיד הילך על החבל הדק בין שינה למוות. כלורופורם (החומר הסקסי הזה ששמים על מטפחת ומצמידים לפה כדי שתתעלפו) היה אחד האמצעים המרכזיים להרדמה ושיכוך כאבים במאה ה-19 ותחילת ה-20, במיוחד עבור נשים יולדות. אך טיפין טיפין, נאספו מקרי 'טעויות' מוות קטנות בשל הרעלת כלורופורם, בעיקר של חולים ולעיתים של רופאי ההרדמה עצמם. כמו תרופות הרדמה אחרות, כלורופורם הפך גם לכלי מצויין לפשיעה: מתחילת דרכו היה שמיש עבור שוד וכסם אונס.
בתמונה: 'שדים מדמים את השפעותיו של כלורופורם', ריצ'רד טננט קופר, 1912
מדהים כיצד במשך מאות שנים, המקום האחרון שחשבו לטפל בו במחלות נפש היה הנפש עצמה. הביטוי "מרה שחורה", למשל, משמעו לא אחר מ"ליחה שחורה" (ליחה כתרגום למילה הערבית "מרה"). הביטוי הוא שריד מהחשיבה – שהחזיקה מעמד עד המאה ה-19 מימי יוון העתיקה – כי הגוף מורכב מארבע סוגים שונים של נוזלים, שעודף של כל אחד מהם מעיד על מצב שונה של הנפש: אדם בעל ליחה לבנה או אדומה (דם) נטה לרוגע ("פלגמטיות") או חיוביות וכריזמה בהתאמה, בעוד אדם בעל ליחה שחורה היה נכון לדיכאון ובעל ליחה צהובה נטה לצאת מכליו.
בתחילת המאה ה-20, הדגש על המימד הפיזי של הנפש זכה לתפנית מחרידה תחת ידיו המנתחות של ד"ר הנרי קוטון, שהוערך בקהילה הרפואית על אופן ניהולו את ביה"ח לחולי נפש בניו ג'רסי. בהתאם לתגלית קיומם של חיידקים באותן שנים, קוטון האמין כי חוסר איזון נפשי העיד על דלקת פנימית, שניתן וצריך לחצוב ישירות מתוך הגוף באמצעי ניתוח חדישים. תחת פיקוחו, אינספור 'מטופלים' עברו עקירות שיניים מסיביות – שאולי חלקכםן ראו בסדרה 'The Knick' – לצד הסרות בניתוח של השקדים, האשכים, הרחם, השחלות, הקיבה והמעי הגס. לטענתו ההליכים הובילו ל-85% החלמה מיידיים (וגם, כפי שהתגלה יותר מאוחר, למוות של חלקם); קוטון לא האמין לרגע בשימוש בפסיכותרפיה. ב-1921, לפני שקוטון עצמו חטף התמוטטות עצבים ופרש כעבור כמה שנים מתפקידו, כתב "למעשה, נהיה ברור יותר ויותר כי אין זה נבון לציין את הסממנים הנפשיים למטופל עצמו."
למעלה: ארבעה טיפוסים לארבעה סוגי ליחה, איור מהמאה ה-19; למטה: בית החולים הנטוש בטרנטון, ניו ג'רסי, 2014 (לחצו כאן לשאר הסדרה "הרס באמצעות הזנחה" של טום ביגרוביץ')
דקירות המחט של היום מוקדשות ל-123 הנערות הצלויות של מפעל החולצות "טריאנגל" בניו יורק, שהעסיק בתחילת המאה ה-20 הררים של טינאייג'ריות יהודיות ואיטלקיות שלא ידעו אנגלית ועבדו 14 שעות ביום, 7 ימים בשבוע, עבור חופן דולרים, עד ששני הבוסים שלהן החליטו ב-1911 שעדיפים פיצויי ביטוח על משכורות והעלו את המפעל באש, על כל העובדות שבתוכו
אפרו-אמריקנים מנסים להגן על חנויותיהם מביזה של שחורים ולבנים כאחד בזמן מהומות הענק האלימות בדטרויט, 1967
[צילום: Richard Sandler]
(וכפי שביאר לנו אבי רוז: לא רק שהיה סטנדרטי לנשים ולגברים להתפלל יחדיו, אלא שפעם לא היו שמים פתקים אלא פשוט כותבים אותם על הקיר.)
