Category: כללי (עמוד 4 מתוך 11)
"לכבוד הוא לי להיות משויך לרשימת אמנים מפוארת, שבעבר הוחרמה גם על ידי המשטרים הנאצים ושל מקארתי. אני רוצה להודות להוריי ולמכחישי השלום שהביאוני עד הלום ותודה עוד יותר גדולה לעם המטורלל ולחלילן ההזוי המוליך אותנו אל תהום מוסרית."
הציטוט של הצלם מיכה קירשנר, בתגובה לסימונו כ'שתול' של ארגון 'שוברים שתיקה', הוא תירוץ טוב להעלות באוב שיתוף פעולה צילומי ישן שעשה עם יונה וולך ב-1983, סביב השערוריה על השיר שלה 'תפילין'. הרי קטע מתוך השיר:
תָּבוֹא אֵלַי
אַל תִּתֵּן לִי לַעֲשׂוֹת כְּלוּם
אַתָּה תַּעֲשֶׂה בִּשְׁבִילִי
כָּל דָּבָר תַּעֲשֶׂה בִּשְׁבִילִי
כָּל דָּבָר שָׁרַק אַתְחִיל לַעֲשׂוֹת
תַּעֲשֶׂה אַתָּה בִּמְקוֹמִי
אֲנִי אַנִּיחַ תְּפִלִּין
אֶתְפַּלֵּל
הַנָּח אַתָּה גַּם אֶת הַתְּפִלִּין עֲבוּרִי
כְּרֹךְ אוֹתָם עַל יָדַי
שַׂחֵק אוֹתָם בִּי
הַעֲבֵר אוֹתָם מַעֲדַנּוֹת עַל גּוּפִי
חַכֵּךְ אוֹתָם בִּי הֵיטֵב
בְּכָל מָקוֹם גָּרֵה אוֹתִי
עַלֵּף אוֹתִי בַּתְּחוּשׁוֹת
הַעֲבֵר אוֹתָם עַל הַדַּגְדְּגָן שֶׁלִּי
קְשֹׁר בָּהֶם אֶת מָתְנַי
כְּדֵי שֶׁאֶגְמֹר מַהֵר
שַׂחֵק אוֹתָם בִּי
קְשֹׁר אֶת יָדַי וְרַגְלַי
עֲשֵׂה בִּי מַעֲשִׂים
לַמְרוֹת רְצוֹנִי
הֲפֹךְ אוֹתִי עַל בִּטְנִי
וְשִׂים אֶת הַתְּפִלִּין בְּפִי רֶסֶן מוֹשְׁכוֹת
רְכַב עָלַי אֲנִי סוּסָה
*
(לשיר המלא http://bit.ly/20uflY1)
חיל רגלים בריטי ברגע הפוגה, ירושלים, 1920
פוסט אורח ראשון מאת אמיר חרש, סופר וחוקר, הכותב בימים אלו את הרומן היסטורי "בעבור חופן מילים – מערבון בפלסטינה א"י"
להרף עין, שנמשך שלוש שנים, זנות היתה חוקית בארץ. את ה„רגולציה” הנהיגו הבריטים בזמן מלחמת העולם הראשונה ואחריה. לפני כן היה המצב מעורפל ביחס לזנות- מעורפל במכוון. בימי התורכים לא היו חוקים נגד זנות ולא היו חוקים בעדה, שכן להתעסק בזונות היה מתחת לכבוד הסולטאן. אבל אז באו הבריטים. עשרים ושש אלף חיילים צעדו בסך לתוך עיר הקודש והתקשו להתאפק עד שיחזרו לטיפררי, כמאמר השיר, לבחורה המתוקה בעולם. נשות האזור המתחשבות, העניות, היתומות, המורעבות ממלחמה אכזרית, באו והושיטו להם יד מלטפת לעזרה- עד כדי כך שמנהלת הצבא רשמה את כל הזונות, וערכה להן בדיקות בריאות תקופתיות, ותיקנו שאשה המדביקה חייל במחלת מין תיענש במאסר של חודשיים או קנס או שניהם. נקבעו אזורים מותרים לזנות, בירושלים בחצר פיינגולד ובשכונת הבוכארים. ולכל הדברים האלה יחד קראו „רגולציה”.
להיות זונה הפך חוקי, אבל היה מתיש במיוחד, הן לזונות והן לחוק. ב-1920 התחלף השלטון הצבאי לשלטון אזרחי והכללים השתנו. חיילים אולי הולכים לזונות, אבל ג'נטלמנים בהחלט לא. השלטון האזרחי ביקש מירושלים כולה להיות עיר קדושה. הרבנים מה'וועדות למלחמה בפריצות' לא רצו שתלמידי הישיבות ילבשו בגדי חול יתגנבו בלילות לחצר פיינגולד. גם הותיקן בא בדרישות, זונות כה קרובות לכנסיית הקבר? מה ישו היה אומר? נוספים על אלו בעלי הבתים, התיירים, ארגוני הנשים. כולם לחצו על הנציב העליון ועל מושל ירושלים סטורס. הזנות יצאה מחוץ לחוק, אך לא נעלמה. הזונות הפכו שוב שקופות, ונשארו כך עד היום.
רוצות לדעת עוד?
· הספר המצויין "נשים בשוליים" של דבורה ברנשטיין יספר הכל על זנות בפלסטינה המנדטורית
· המאמר "זנותן של בנות ירושלים במוצאי מלחמת העולם הראשונה – מבט גברי ומבט נשי", מאת מרגלית שילה
*
ועדי מזכירה, שכבר נתקלנו בעבר במפגשים בין זונות וחיילים
בתמונה: שעת ריקוד בבית משוגעים, ניו יורק, מתישהו בשנות ה-20.
באיזור תחילת המאה ה-19, העולם המערבי החל לפתח כרס תיאבון לכליאתם של חולי נפש. בתי משוגעים החלו להיבנות בכזו תאוצה עד כי כ-300 אלף איש מצאו את עצמם בבתי משוגעים באנגליה ווייילס לאורך המאה, ובפתח מלחמת העולם הראשונה ב-1914 ניתן היה למנות כרבע מליון 'מטופלים' בבתי משוגעים אמריקנים. מספרים אלו כמובן מתגמדים למול מספר האנשים שהיו כלואים בבתי כלא באופן כללי; ועם זאת, עד החצי הראשון של המאה ה-20, בתי משוגעים דמו במובנים רבים לבתי כלא הרבה יותר מאשר לבתי חולים (לעיתים גם לאחר ששינו את שמם לכאלה.)
במסגרות נוקשות אלו, ריקוד הפך למשהו לצפות לו- עד סוף שנות ה-20 ריקוד הפך לחלק חיוני מיצירת קשרים חברתיים במסגרת טיפול פסיכיאטרית. על מנת להימנע מהתפרצויות של חולים במצב קשה יותר, בתי החולים הרשו ריקודי זוגות חד-מיניים בלבד.
למעלה: מודעת חג המולד לרובי 'דייזי', ארה"ב, 1972. למטה: סנטה קלאוס ברכבת התחתית של ניו יורק, 1976.
(צילום: Richard Kalvar. לחצו לגודל מלא)
ערי גבול, במיוחד על סף גני עדן נכספים כמו ארה"ב, יכולות דווקא להידמות לא פעם לפתח השאול. העיר חוארז אשר בדרום מקסיקו היא נספח קטן אך חשוב לארה"ב: כנופיות אלימות של פשע מאורגן סוחרות דוחפות כלפי מעלה את הסמים שמגיעים מקולומביה, ומאות המפעלים שמאכלסים את העיר מייצרים הכל מבגדים לשואבי אבק, בעיקר עבור ארה"ב וקנדה. כוח הייצור (הזול) במפעלים אלו הוא כמעט חד משמעית נשי בלבד; ובעוד הפשע האלים בעיר גובה מאות קורבנות מדי שנה, חוארז ידועה לשמצה במיוחד בהיותה עיר של נשים מתות. מאז 1993 מאות נשים נעלמו מרחובותיה, רבות מהן בדרך חזרה מאוחר בלילה מעבודה במפעלים. 'ברות המזל' שביניהן נמצאות מושלכות בפחים ציבוריים או קבורות בחולות, לעיתים בקבוצות, פעמים רבות לאחר שנאנסו, עונו וגופיהן רוטשו באכזריות.
יש המייחסים את התופעה המטרידה לבעיה הכללית של אלימות נגד נשים במרכז אמריקה, שנאמר שאחוזיה הגבוהים בעולם; במקסיקו בלבד נספר כי 6 נשים נרצחות מדי יום. מצד שני, נטען כי רבות מהנשים הנרצחות עונות על פרופיל זהה להפליא- נשים צעירות ועניות, שחומות ובעלות שיער חום ארוך. למרות המספרים הגבוהים של הרציחות (יש הסופרים מעל 400-500 נרצחות), הממשלה מסרבת להתערב בסוגיה ובודדים המקרים שמגיעים בכלל לבתי המשפט או נתפשים רציניים ע"י המשטרה. טענת הממשלה, לעיתים בגיבוי אקדמאי, היא שנשים מתות אלו הינן מיתוס. אך "אני לא המצאתי שהייתה לי בת," אמרה פאולה פלורס, אקטיביסטית שבתה בת ה-17 נמצאה במדבר שבועיים לאחר שנאנסה ונרצחה.
*
בתמונה למעלה וראשונה למטה: טעימה מהאנדרטאות, אתרי זיכרון, צלבים וגרפיטי לזכר המתות שמכסים את העיר. תמונה שנייה למטה: ביתו של חוזה דייגו סוארז פאדייה, שעיצב בדמות עיניה הכחולות של בתו שנרצחה בידי אקס קנאי, בעיר המרכז-מקסיקנית אטיזאפאן דה סרגוסה.
[צילום: שאול שוורץ, ששווה להציץ על הסדרה המדהימה שעשה על תרבות סמים בחוארז]
[עוד מסדרה זו כאן]
(למיטיבי הלכת: מיצג הנעליים המחאתי שהאמנית אלינה צ'ובה מטיילת איתו ברחבי העולם, רובן תרומת קרובי נעלמות ורצוחות חוארז; מטריה אדומה ליד השלט "הגוף הזה שלי, אל תיגע בו, אל תאנוס אותו, אל תהרוג אותו")
קלוד קהון הייתה אחת הגיבורות המהוללת של עולם האמנות הסוריאליסטית של שנות ה-30. בדומה לסינדי שרמן כיום, קהון הייתה לובשת ופושטת פרצופים, זהויות ומגדרים; אך נאמר כי קהון למעשה צולמה בידי זוגתה לחיים, סוזן מאלרב, שהייתה לאחותה החורגת כשהוריהן השונים התחתנו. השתיים התאהבו ועברו לגור יחדיו בפריז, שם החלו ליצור פורטרטים וליצור תיאטרון. הן אימצו שמות עם מגדר ניטרלי – לוסי רנה מתילד הפכה לקלוד קהון, סוזן הפכה למרסל מור. מספר שנים לאחר שעברו לגור באי ג'רסי למרגלות צרפת, הנאצים הגיעו וכבשו את החופים. השתיים, תמיד נחושות בעצמאותן, ביקורתיות ויצירתיות, החליטו לתקוף את הנאצים חזרה בדרכן שלהן. הן היו יוצאות מביתן שליד בית הקברות, עוטות תחפושות ויוצאות להגניב במיומנות רבה עלונים בגרמנית לתוך כיסיהם של החיילים הגרמנים, מניחות אותם על מושבי כסאות או זורקות אותם אל תוך חלונות פתוחים של מכוניות. בפמפלטים קראו לסרב ולמרוד, ולחלופין כללו דיווחים אמריקניים מתורגמים על זוועות פשעי המלחמה הנאציים. לפעמים היו כתובים כשירה בחרוזים.
ב-1944, לאחר שנים שאדם לא חשד בהן, קלוד נעצרה ונשפטה לגזר דין מוות. גזר הדין לא יצא לפועל אך התקופה הממושכת בכלא הזיקה לבריאותה, וקלוד נפטרה ב-1954. מרסל שרדה, אך התאבדה ב-1972 ונקברה בקבר של קלוד. (ברק מוסיף: אני זוכר משיעורי אמנות צילומים שמרסל צילמה את קלוד. הרבה נוף ודמות נמצאת איפה שהוא בפריים. לאחר שקלוד מתה מרסל המשיכה לצלם את הנופים אך כעת ללא הדמות.)
בתמונה למעלה: דיוקן עצמי משותף, 1928. למטה: דיוקנאות מ-1920 (עליון) ו-1927 (תחתון)
שני מקרים של ראיונות מאת מנחים גברים שמרנים ופולשניים עם נשים שנויות במחלוקת בזמנן:
1. הסופר מאיר שלו מראיין את המשוררת יונה וולך בתכנית "בשעה טובה", 1982. וולך אוכלת את שלו בלי מלח.
2. גבי גזית ורבקה מיכאלי מראיינים את ננסי שניידר, טרנסג'נדרית מהדור הראשון בארץ של טרנסיות שעברו ניתוחי התאמה מגדרית (ועל כך עוד במאמר המהמם של גיל אנגלשטיין בגליון האחרון של כתב העת "זמנים"), 2000. שניידר קשוחה ויודעת להילחם על שלה, גזית ומיכאלי דוקרים, ודוקרים, ודוקרים.
