מדהים כיצד במשך מאות שנים, המקום האחרון שחשבו לטפל בו במחלות נפש היה הנפש עצמה. הביטוי "מרה שחורה", למשל, משמעו לא אחר מ"ליחה שחורה" (ליחה כתרגום למילה הערבית "מרה"). הביטוי הוא שריד מהחשיבה – שהחזיקה מעמד עד המאה ה-19 מימי יוון העתיקה – כי הגוף מורכב מארבע סוגים שונים של נוזלים, שעודף של כל אחד מהם מעיד על מצב שונה של הנפש: אדם בעל ליחה לבנה או אדומה (דם) נטה לרוגע ("פלגמטיות") או חיוביות וכריזמה בהתאמה, בעוד אדם בעל ליחה שחורה היה נכון לדיכאון ובעל ליחה צהובה נטה לצאת מכליו.

בתחילת המאה ה-20, הדגש על המימד הפיזי של הנפש זכה לתפנית מחרידה תחת ידיו המנתחות של ד"ר הנרי קוטון, שהוערך בקהילה הרפואית על אופן ניהולו את ביה"ח לחולי נפש בניו ג'רסי. בהתאם לתגלית קיומם של חיידקים באותן שנים, קוטון האמין כי חוסר איזון נפשי העיד על דלקת פנימית, שניתן וצריך לחצוב ישירות מתוך הגוף באמצעי ניתוח חדישים. תחת פיקוחו, אינספור 'מטופלים' עברו עקירות שיניים מסיביות – שאולי חלקכםן ראו בסדרה 'The Knick' – לצד הסרות בניתוח של השקדים, האשכים, הרחם, השחלות, הקיבה והמעי הגס. לטענתו ההליכים הובילו ל-85% החלמה מיידיים (וגם, כפי שהתגלה יותר מאוחר, למוות של חלקם); קוטון לא האמין לרגע בשימוש בפסיכותרפיה. ב-1921, לפני שקוטון עצמו חטף התמוטטות עצבים ופרש כעבור כמה שנים מתפקידו, כתב "למעשה, נהיה ברור יותר ויותר כי אין זה נבון לציין את הסממנים הנפשיים למטופל עצמו."

למעלה: ארבעה טיפוסים לארבעה סוגי ליחה, איור מהמאה ה-19; למטה: בית החולים הנטוש בטרנטון, ניו ג'רסי, 2014 (לחצו כאן לשאר הסדרה "הרס באמצעות הזנחה" של טום ביגרוביץ')