"ההיסטוריה מעגלת את מספר השלדים", כותבת שימבורסקה, "והדבר נכון גם ביחס לקורבנות תקיפה מינית", כותבת נעמי לבנקרון, מעורכות הדין המרכזיות בישראל שעוסקות בזנות וסחר בנשים. "עבדות לבנה" היה השם האולי מפליא שניתן לסחר בנשים ברחבי אירופה ולטינו אמריקה בתחילת המאה ה-20 – גורל משותף לנשים רבות שנכנסו לעולם מתועש חדש, בו נחשבו כוח עבודה זול וגברים קיבלו משכורות גבוהות משמעותית שכן נחשבו פטרונים של משפחות. נשים צעירות ממעמד הפועלים, לא פעם ממזרח אירופה ולא פעם יהודיות, נאלצו לעסוק בזנות כדי להשלים את המחייה החודשית ממשרותיהן הלא יציבות. נשים מכרו את עצמן או פותו בעזרת הבטחות פרנסה, אם בתעסוקה ואם דרך נישואין, במעטה גלוי יותר או פחות.

מעגלי הסחר והאנטישמיות חפפו במידה רבה: כשנשים רבות ברחו מארצן בעקבות פרעות אנטישמיות, יכלו להיתקל בקלות בסרסורים שארבו להן בנמלים, תחנות רכבת ורכבות. משם נשלחו לתעשיות מין ברחבי אירופה, כמו גם לאמריקה הלטינית ובמיוחד בואנוס איירס. ואולי יש לחדד ולהסביר: רבים מהסרסורים שסחרו ביהודיות היו יהודים, כשהשיטה האידיאלית ללכידת נשים הייתה מערכת הנישואים. נישואים בנוכחות שני עדים בלבד נחשבו תקפים לכל דבר, גם במערכת האירופאית האנטישמית. בבואנוס איירס במיוחד, יהודי היה לשם נרדף לסרסור. יהדות גרמניה שלחה לשטח יהודים ויהודיות ממעמד הביניים בנסיון תקיף למגר את התופעה בעזרת מיפוי סרסורים והעלאת מודעות בקהילות יהודיות, בנסיון למחוק את כתם ה'אוסט-יודן' העני והרקוב-מוסרית שאיים לדבוק בה.

למעלה: אנה קון ילידת וורשה, רשומה לזנות באיטליה, 1925; למטה עליון: פולה ויסמן, גיל 19, עצורה בגדנסק בדרך למקסיקו, 1925; למטה תחתון: וילהלמינה שמידט ילידת רומניה, בהוואנה, קובה, 1925