תופעת מסכות המוות מרתקת בעיניי אולי בגלל האלמנט הכפול והמתעתע שבהן: לפעמים שימשו לייצג את האדם המת, החסר, ולפעמים שימשו להסתיר אותו (כפילות שמרתקת אותי גם בקעקועים). עם גלגוליה השונים, לכאורה מצטמצם המרחק בין האדם לדימוי שלו. סוג אחד הוא דיוקנאות ארונות קבורה – ציורים כמה שיותר ריאליסטיים שהוצבו על גבי ארון הקבורה בזמן ההלוויה (והוסרו לאחר מכן), כדי להדמות שהנקבר משתתף בהלוויתו שלו, כאילו מבטו עוקב אחר המשתתפים.

גלגול 'מתקדם' יותר של דיוקנאות המוות (כי זה לא עוקב בסדר נרטיבי) הוא מסכות המוות, שנוצקו מפניהם הממשיות של המתים הטריים ונוצקו בשעווה או גבס, כדי להיות מוצגים לא רק בהלוויה אלא לאחר מכן בציבור. אחריהן, עם הצילום, הגיע גם צילום המתים הויקטוריאני המפורסם, בו החיים נראו מתים באותה מידה כמו קרוביהם שנפטרו כי היה צריך לעמוד חצי שעה בשביל צילום אחד.

המצמרר ביותר הוא אולי התופעה הקיימת היום, של הצגת המת בארון קבורה פתוח לאחר שעבר סוג של חניטה באמצעים רפואיים ובעיקר באמצעות איפור, כאילו הוא באמת אינו חסר בהלוויה שמקדשת את היעלמותו. האדם הופך לדימוי של עצמו והחונטים מקבלים מחמאות ע"פ כמה הצליחו לשפץ את המת.

אבל אני אוהבת לחזור דווקא לשלב הלכאורה מרוחק ביותר, שמשלב בין מסורת החניטה למסורת הדיוקן- ארונות הקבורה של המומיות (אפשר רק לדמיין את ההלם של הבוזזים האירופאים, כשפרצו לקברים וגילו את המתים נועצים מבט בהם חזרה). מסכת המוות של תות אנך אמון, עשויית 40 קראט של זהב טהור ובתוכו חנוט מלך-נער קטן, שמסכת המוות שלו חונטת אותו בתוך דימוי אלוהי, של איך שהוא ואחרים דמיינו אותו; המסכה מגנה עליו מפני אנושיותו שלו, בת התמותה.

*

בתמונה למעלה: חלקו הפנימי של מכסה קבר מצרי עתיק, שלפעמים מציירים בו את נות אלת השמיים שגופה עשוי כוכבים, כך שתשכב מעל המת בשינתו