מסעות בנהר השכחה

בלוג הסטוריה חשאית

פנקסים, או דרכונים פנימיים, שימשו ככלי לשליטה ממשלתית בתנועת אוכלוסיות במגוון מקומות לאורך ההסטוריה. בדרום אפריקה של המאה ה-20, פנקסי מעבר שימשו במשטר האפרטהייד לשליטה באוכלוסיה השחורה בידי האוכלוסיה הלבנה; בגואטמלה של המאה ה-19, פנקסי עבודה שימשו במשטר הקפה לשליטה באוכלוסיה האינדיאנית בידי האוכלוסיה הלדינית – ממוצא ספרדי. אבל לצד רעיונות גזעניים, משטרים אלו שימשו מטרות כלכליות ספציפיות לשליטה באנשים ככוח עבודה. כדי לגור במטרופולין לבן בדרום אפריקה, שם כל אדם לבן יכל לדרוש מכל אדם שחור להראות פנקס מעבר, היה צריך להיות רשום במשרד התעסוקה; כל אדם שחור היה רשום למעסיק, שיכל להיות אך ורק לבן.

בגואטמלה, הממשלה החליטה להרוג שתי ציפורים בבת אחת: להעלות את המדינה הכושלת על פסי המודרנה הקפיטליסטיים, על ידי יצירת מעצמת קפה שהתבססה על עבודת כפייה – שנועדה לחנך בתמורה את האינדיאנים 'חסרי התרבות'. כל אדם נדרש לעבוד 4 חודשים בשנה במטעי הקפה, עליהם היה מקבל חותמת בפנקס העבודה; מי שלא הייתה לו חותמת, היה נשלח לעבודת מטעים בו במקום.

בתמונה למעלה: פנקס מעבר מתפורר בידי בעליו לשעבר, דרום אפריקה, 2002

המלחמה עם יפן פגעה בארה"ב באופן בלתי צפוי – באספקת המשי שלה. לא רק גרביונים היו עשויים ממשי, אלא גם מצנחים. בלית ברירה, המשי שנותר הופנה לתעשיית המלחמה, ונשים בינתיים החלו לצייר פס מאחורי רגליהן, כדי לחקות את תפרי הגרביונים. אחרות מרחו את רגליהן בצבע.

למעלה: אשה אמריקנית מציירת גרביון, 1942. למטה: צנחנים אמריקנים, מלחמת העולם השנייה.

 

רובע צ'יינהטאון בהונולולו היה ידוע כבילוי טוב בתקופת מלחמת העולם ה-II. מתקפת פרל הרבור גלגלה לאי קהל לקוחות עצום מאין כמותו: כ-30,000 חיילים עברו ברחוב הוטל, רחוב בתי הבושת, מדי יום ביומו. הנשים האמריקניות שהגיעו לאי – מרביתן לבנות מסן פרנסיסקו, כדי לנעום לחיך הגזעני של החיילים – הרוויחו הון תועפות: בין 30 ל-40 אלף דולר בשנה, לעומת 2000 הדולר שהיו שכרה הממוצע של אשה באותן שנים. בתי הבושת היו בבעלות וניהול נשים (אפילו שומרות הסף, רבות מהן נשים הוואיניות חסונות); מאדאם של בתי בושת הרוויחה בין 150 אלף לחצי מליון בשנה.

עם זאת, תנאי העבודה של הזונות היו קשוחים. מרבית בתי הבושת אכפו מכסה של כמאה לקוחות ליום לאשה, בסבבים של 3 דקות ובעלות 3 דולר ללקוח. הן היו חשופות למחלות מין משלל המלחים שהגיעו לקירבן ואושפזו ימים רבים בשנה. אך מעבר לכך, הונולולו החזיקה במוסר כפול, כשהפלילה זנות אך איפשרה אותה תחת תנאים דרקוניים מסוימים: זונות לא יכלו להחזיק ברכוש או ברכב, או ליסוע במושב הקדמי של מונית, או עם גבר במושב האחורי; הן נאסרו מיחסים רומנטיים סדירים ומלהיראות לצד גבר ברחוב, כמו גם לשבת בברים או בתי קפה בעלי סטטוס; הן נאסרו לצלצל או לשלוח כסף ליבשת ארה"ב; והן היו כבולות לבית הבושת אליו הגיעו כשנרשמו בעירייה. עובדת שהתנגדה לתנאים אלו הסתכנה במכות מהמשטרה או בגירוש מהאי. עובדות רבות צרכו מורפיום ואופיום כדי להקל על החוויה ורובן שרדו במקום מספר חודשים בלבד, לפני שהיגרו הלאה לאפשרות התעסוקה הבאה.

נשים אלו נרשמו רישום קטן בהסטוריה, כשפצחו בשביתה כדי לנסות לשפר את תנאי המחיה שלהן. הצבא התערב במהרה ושיכך את השביתה עם שינוי מזערי בזכויותיהן, כי "גבר שלא מזדיין – לא נלחם".

למעלה: טור לקוחות הממתין להיכנס לבית הבושת, מתישהו בזמן מלחמת העולם השניה. למטה: מלח ובחורה מקומית, מתישהו בשנות ה-40. אם לסייג ולהסביר את עניין הגזענות- מלחים באופן כללי כן לפעמים שכבו גם עם נשים לא-לבנות, אם הוואיניות, יפניות, פיליפיניות או סיניות, שהמעטות שבהן נחשבו מעדן אקזוטי בבתי הבושת המפוקחים (ואלו שפעלו בבתי הבושת הלא מפוקחים נחשבו באר מסוכנת של מחלות מין). נשים לבנות נקראו "בשר לבן" ונשים מכל מוצא לא-לבן נקראו "בשר כהה". קו הגזע לא זרם לשני הכיוונים: החיילים לא אהבו את הרעיון שמישהו לא-לבן ישכב עם האשה ממש לפני שהם שעמדו לשכב איתה, כך שגברים לא-לבנים נאסרו בהדרגה לאורך המלחמה מלהיכנס לבתי הבושת.

למעלה: בריקדות, פריז, 1848.

ההמונים הזועמים של פריז לא שקטו אחרי המהפכה הצרפתית הראשונה. ב-1830 ו-1848 התבצעו הפיכות ממשל בעידוד ההמון האלים, שפירק רחובות שלמים בפריז מהלבנים שריצפו אותם ובנה מהן בריקדות ברחבי העיר נגד כוחות המשטרה והצבא. מבחינה זו, האספלט היה המצאה פוליטית לחלוטין – החומר היה מוכר מאות שנים לפני כן, אך נכנס לשימוש מסיבי פתאומי בעידוד עיריית פריז החל מפרעות 1830.

ילדים משחקים בשטרות בתקופת ההיפר-אינפלציה של רפובליקת ויימר, גרמניה, 1923.

עלויות מלחמת העולם הראשונה עלו לגרמניה ביוקר הרבה אחרי המלחמה עצמה. הקייזר הגרמני לווה ללא היכר לאורך המלחמה כדי לכסות את הוצאותיה הענקיות; במקביל, כל התעשייה הגרמנית נווטה לתעשיה הצבאית. עם תום המלחמה, גרמניה נותרה מרוששת ועם תעשיות מפוררות. הממשלה החריפה את העניינים כשניסתה לקנות את ליבם של האזרחים עם מדיניות רווחה נדיבה שפעלה על ריק כלכלי עצום והסתחררה לאינפלציה חסרת שליטה. ב-1919, דולר אחד היה שווה ל-6.7 מרקים; ב-1923, היה שווה ל- 4,210,500,000,000. למטה: שטרות שימשו כמו כן לטפט

צוללנית-סוסים, ארה"ב, 1955.

סוסים צוללים היו אטרקציית קרקס פופולרית החל משנות ה-80 של המאה ה-19, במיוחד בעיר השעשועים אטלנטיק סיטי. צלילות היו מתבצעות לעיתים מגובה 20 מטר; הסוסים והרוכבות – כולן נשים – היו סובלות מספר פעמים בשנה משברים בעצמות ובפרסות. המפורסמת שבצוללות הסוסים הייתה סונורה קארבר ובסטר, שהמשיכה לצלול עם סוסה גם לאחר שהתעוורה באחת מצלילותיה. לאחר מלחמת העולם השנייה התפתחה מודעות למימד ההתעללות בבעלי חיים במסגרת המופע והתופעה נכחדה מעצמה.

(אפשר לראות גם וידיאו של זה כאן)

"ההיסטוריה מעגלת את מספר השלדים", כותבת שימבורסקה, "והדבר נכון גם ביחס לקורבנות תקיפה מינית", כותבת נעמי לבנקרון, מעורכות הדין המרכזיות בישראל שעוסקות בזנות וסחר בנשים. "עבדות לבנה" היה השם האולי מפליא שניתן לסחר בנשים ברחבי אירופה ולטינו אמריקה בתחילת המאה ה-20 – גורל משותף לנשים רבות שנכנסו לעולם מתועש חדש, בו נחשבו כוח עבודה זול וגברים קיבלו משכורות גבוהות משמעותית שכן נחשבו פטרונים של משפחות. נשים צעירות ממעמד הפועלים, לא פעם ממזרח אירופה ולא פעם יהודיות, נאלצו לעסוק בזנות כדי להשלים את המחייה החודשית ממשרותיהן הלא יציבות. נשים מכרו את עצמן או פותו בעזרת הבטחות פרנסה, אם בתעסוקה ואם דרך נישואין, במעטה גלוי יותר או פחות.

מעגלי הסחר והאנטישמיות חפפו במידה רבה: כשנשים רבות ברחו מארצן בעקבות פרעות אנטישמיות, יכלו להיתקל בקלות בסרסורים שארבו להן בנמלים, תחנות רכבת ורכבות. משם נשלחו לתעשיות מין ברחבי אירופה, כמו גם לאמריקה הלטינית ובמיוחד בואנוס איירס. ואולי יש לחדד ולהסביר: רבים מהסרסורים שסחרו ביהודיות היו יהודים, כשהשיטה האידיאלית ללכידת נשים הייתה מערכת הנישואים. נישואים בנוכחות שני עדים בלבד נחשבו תקפים לכל דבר, גם במערכת האירופאית האנטישמית. בבואנוס איירס במיוחד, יהודי היה לשם נרדף לסרסור. יהדות גרמניה שלחה לשטח יהודים ויהודיות ממעמד הביניים בנסיון תקיף למגר את התופעה בעזרת מיפוי סרסורים והעלאת מודעות בקהילות יהודיות, בנסיון למחוק את כתם ה'אוסט-יודן' העני והרקוב-מוסרית שאיים לדבוק בה.

למעלה: אנה קון ילידת וורשה, רשומה לזנות באיטליה, 1925; למטה עליון: פולה ויסמן, גיל 19, עצורה בגדנסק בדרך למקסיקו, 1925; למטה תחתון: וילהלמינה שמידט ילידת רומניה, בהוואנה, קובה, 1925

"גדוד מגיני השפה העברית" הוקם ב-1923 ע"י תלמידי גימנסיה הרצליה במטרה לקדם את השפה העברית בארץ ישראל, 'קידום' שבוצע בעיקר באמצעות מלחמת חורמה על השפה היידית. שפת האוסט-יודן, יהודי מזרח אירופה ה'פרימיטיבית', הפכה למוצר שנוא ברחבי גרמניה וארץ ישראל בו זמנית ובני הנוער שהרכיבו את הארגון השתמשו לרוב בטקטיקות מיליטנטיות, בהתאם לרוח התקופה. חברי הארגון תקפו ארועי תרבות, סרטי קולנוע, אופרטות ומושבי יידיש באוניברסיטה העברית; מהארועים המפורסמים שבאלו הייתה ההקרנה של הסרט האמריקני-יידי "די יידישע מאמע" ב-1930 בתל אביב (היכן שכיום מוצבים שרידי הדולפינריום), בה חברי הארגון הצעירים פרצו להקרנה, שפכו דיו על המסך וזרקו רימוני עשן באולם.

בתמונה למעלה: תלמידי גימנסיה הרצליה, 1949