Category: כללי (עמוד 6 מתוך 11)

הטבח ששינה את מלחמת ויאטנם

"היה זה יום אביב יפה, השקדיה פרחה, ופרחים מסביב, ובכל מקום הייתה צחנת-מתים, ריח כבד של דם, וסרחון נורא של גופות נשרפות במחצבה."

ישורון שיף, עוזר למפקד ה'הגנה' בירושלים, על הטבח בכפר דיר יאסין, 1948. מפקד האצ"ל באותו זמן, מנחם בגין, כנראה הורה ללוחמים לכבד את החלטות ז'נבה לגבי היחס הניתן לשבויי מלחמה, והציע לעבור עם רמקול ולהורות לתושבים לברוח לעין כרם. אך בדומה לטבח ששינה את יחס הקהל האמריקאי למלחמת ויאטנם – טבח מיי ליי (my lai) ב-1968 – חיילים בדרך כלל לא למדו מה למעשה אמנת ז'נבה גורסת, במיוחד הצעירים והטריים שבהם. לשני הכפרים, באופן אירוני, לא היה רקורד של תקיפות טרור נגד יהודים או אמריקנים בהתאמה; ובשני המקרים, גם אלו שלא נחשבו כוח לוחם – נשים וילדים – הוצאו מבתיהם בכוח ונורו למוות ע"י לוחמים. ושני המקרים, כמובן, שנויים במחלוקת על אופן התרחשותם בהסטוריה.

בתמונה למעלה (מי מצלם את הדברים האלה, לעזאזל?): נשים לפני הוצאתן להורג, מיי ליי, ויאטנם, 1968

ילד עומד בין שני לובסטרים שנתפסו על חופי ניו ג'רסי, 1915

העיר הריקה

[צילום: Eddie Wexler]

לפני מספר שנים, האקטיביסטית הלסבית שרה שולמן העלתה את הטענה השנויה במחלוקת שההזנחה של נשאי HIV וחולי איידס באייטיז הייתה קשורה ישירות לג'נטריפיקציה – שאותן אוכלוסיות 'בעייתיות', שבמקרה גם ספגו את המגיפה הכי קשה, נתפשו כמכשול בדרך להפיכת נדל"ן טוב לזהב עבור מעמד ביניים מתרחב בעידן שמרני וניאו ליברלי. אם כן ואם לא, המגיפה תקפה קשה לא רק מעגלים חברתיים, אלא את השכונות בהן חיו. עד אחד סיפר כי "יום אחד, הדוור שלך הוחלף; ביום למחרת, חנות הפרחים ההיא הלכה. לא הוזמנת להלוויה, אז היה נדמה שאנשים פשוט נעלמים."

בתמונה: שכונת האיסט ויליג', ניו יורק, 1998

אין זו טעות – זו חליפת זוּט! או: מה בין אלימות משטרתית לאופנת שוליים

בעוד נהוג לחשוב על בגדי הבאגיז הרחבים לאחד הסממנים המובהקים של אופנת ההיפ הופ משנות ה-90, אופנת הזוּט האלגנטית והקומית הקדימה אותה כבר כמחצית מאה לפני כן, בשנות ה-40: חליפות גברים רחבות מימדים עם לשון ז'קט ארוכה, בצבעים עזים ועם שרשרת שעון אינסופית (וכובע ונעליים תואמות, כמובן). האופנה צמחה בהארלם בשנות ה-30 בסביבת ריקודי הסווינג והפכה לאחד הסממנים הבולטים של קהילות האפרו-אמריקנים, אבל לא רק – קבוצות לא-לבנות אחרות כמו צ'יקאנוס (מהגרים מארצות לטיניות) ואמריקנים-איטלקים אימצו אותה במהרה (ולעיתים אף התפשטה מגברים לנשים).

אך ב-1943, החליפה המפוארת הפכה לא מעט גברים צ׳יקאנוס ושחורים למטרות מהלכות ברחובות לוס אנג'לס. בעקבות ידיעות על אלימות של כנופיות מקסיקניות בעיר, החלה להשתולל סדרה של מהומות אלימות בראשות אלפי מלחים לבנים, שתקפו באגרופים ואלות כל אדם מקסיקני למראה – וספציפית בחליפת זוּט, מה שנתן למהומות את שמן zoot suit riots. כ-150 איש נפצעו, וכ-500 איש נעצרו – כולם צ'יקאנוס. גורמים ממסדיים שללו גזענות כסיבה למהומות והעדיפו לייחס אותן במקום זאת לקונספירציה של הקומוניסטים, או גרוע מכך- הנאצים.

למעלה: מלחים מחפשים קורבנות; למטה עליון: זמר הג'אז קאב קאלוויי לובש חליפת זוט בשנות ה-30; למטה תחתון: שני צעירים שהוכו והופשטו מבגדיהם, לוס אנג'לס, 1943

מאהבים, הרעלה בשוגג מפחמן חד-חמצני, 1973

[צילום: Jeffrey Silverthrone]

בדידותן של הרצות למרחקים

מה העניין לגבי נשים שרצות? ב-1967 קת'י סוויצר עוררה סערה בכך שהצטרפה למרתון בוסטון המפורסם (שלפני שנתיים התפרסם בגלל פיגוע קטלני). עד אותה נקודה המרתון היה עבור גברים בלבד, כפי שיהיה רשמית ל-5 שנים נוספות; אך סוויצר הסוויתה את מינה בעזרת רישום בראשי תיבות ורצה בכל מקרה. לאורך המסלול הותקפה ע"י אחד מחברי צוות ארגון המירוץ ("get out of here and give me those numbers!") והחבר שלה גונן עליה כך שתוכל לסיים.

בשבוע שעבר, לעומת זאת, אלמונים ירו לכיוון המכונית של חנין ראדי, שהקימה קבוצת ריצה לנשים ונערות בטירה. ראדי שקדה על תכנון "מירוץ טירה" הראשון, במקביל להתנגדויות מצד תושבים, אנשי דת (שדרשו מקצים נפרדים ובגדים ארוכים) וגורמים ממסדיים; העירייה הודיעה על דחיית המירוץ מספר ימים לפני קיומו והמשטרה הצהירה כי לא תהיה ערבה לביטחון המשתתפות.

בתמונה למעלה: קת'י סוויצר מותקפת ע"י ג'וק סמפל במרתון בוסטון, 1967

השמלות בארון השלדים של נמיביה

יש הטוענים כי הטבח שהצבא הגרמני ביצע בעמי ההררו והנאקה שבנמיביה בין 1904-1907 היה רצח העם הראשון של המאה ה-20 (ואחרים יאמרו- תרגול). המספרים אולי לא יראו לנו מאוד מרשימים ביחס לשואה, או ביחס לרואנדה, שם בין 800 אלף למליון איש/70% מאוכלוסיית ההוטו נרצחה בידי אנשי הטוטסי ב-1994 (בין השאר בסיוע נשק ישראלי). כ-100 אלף גברים, נשים וילדים ניצודו סה"כ כדי לדכא מרידות ולהשיג שטחים יקרים במירוץ האירופאי לבזיזת אדמות אפריקה; מה שלא הרגו יריות או שיסופי חרב הרגו הרעב והצמא במדבר. עד היום, עמי ההררו והנאמה לובשים בגדים קולוניאליים בטוויסט מקומי, כדי לשמר את זיכרון הטבח המרחף מעל נמיביה.

צילומים: Jim Naughten. תמונות הרדקור יותר מוצנעות אחרי הקפיצה

עוד ←

נער צוהר


(לכבוד ה-1 במאי והמחקר המצמרר שהתפרסם עכשיו אצל עידן לנדאו בלא למות טיפש על עבודת ילדים בהתנחלויות בבקעת הירדן: http://bit.ly/1QUWf9w)

ואנס, 'נער צוהר', גיל 15. שימש כפותח צוהרים במכרה פחם לכמה שנים, שם קיבל $0.75 ליום עבודה של 10 שעות. רוב העבודה הייתה לשבת במקום בלי לזוז, בהמתנה למכוניות נכנסות. מערב וירג'יניה, 1908.

(ללחוץ כאן לסדרה המדהימה השלמה שצילם לואיס היין עבור 'הועדה הלאומית לעבודת ילדים' בין 1908-19249)

מוח האקריות

מרגרט המילטון והקוד שכתבה ידנית להפעלת החללית אפולו 11 (זאת עם הניל ארמסטרונג והדגל), 1969

מלחמות דגלים

ב-1968 נחקק לראשונה בארה"ב חוק פדרלי נגד השחתת דגלים, החייאה של חוק עתיק יומין מהמאה ה-19 שכבר יצא משימוש – תגובה מעט מאוחרת לשריפת הדגלים שנהפכה כבר לחלק סטנדרטי בהפגנות נגד הלחימה האמריקנית בויאטנם. לחלופין, מפגינים היו שורפים את צווי הגיוס שלהם, מה שהביא לחקיקה נוספת נגד השחתת צווי גיוס. עם זאת, רק 46 איש מתוך כ-25,000 איש שהציתו את צווי הגיוס שלהם הובאו בפני בית משפט.
(והסמית'סוניאן מזכיר לנו: והייתה זו גם שנת הדגל על הירח, והשנה בה פעילים למען זכויות אדם הניפו את הדגל כסמל האולטימטיבי לחופש ושוויון)

למעלה: שריפה אחים שריפה, 1967-1968. למטה: שחקן הבייסבול ריק מונדיי 'מציל' דגל משני פעילים שבאו לשרוף אותו כדי לציין את יום השנה לסיום מלחמת ויאטנם, 1976