1. דיוויד קירבי על ערש דווי, אוהיו, 1990.
הצילום של תרז פרייר היה לאחד הדימויים המוכרים בתקופת מגיפת האיידס של שנות ה-80, לא מעט בזכות חברת בנטון שהשתמשה בצילום בקמפיין שלה מאותה שנה. הצילום עורר התנגדות משני הצדדים: הכנסייה הקתולית התנגדה לפרודיה של מריה המחזיקה את ישו הצלוב בהשוואה להומו חוטא הגוסס ממחלת מין, ואילו פעילי איידס אחרים חשו שעושים עליהם קופה ושהיה בדימוי האשמה של חולים בגורלם.
2. כתוביות פותחות ל-"Totally Fucked Up" של גרג אראקי, 1993.
מנגד, הומואים נשאים או חולים ומכריהם פיתחו גישה אחרת למלחמת הדימויים על מזבח האיידס. מול דימויי קורבנות גוססים בבתי חולים, התקשורת המערבית הציגה דימוי אחר (שניתן לומר שהוא המקובל עד היום), של תליית אשמת ההידבקות באיידס בזימה חסרת המעצורים של הומואים, שמהווים סכנה לחברה הסטרייטית הלבנה (כמו הפרסומת האוסטרלית המדהימה הזו מ-1987.)
תחושת הדחייה מחברה שלכאורה קיבלה את עקרונות מאבקי זכויות האזרח הביאה לפרץ דימויים זועמים ואלימים יותר מתוך הקהילה ההומואית (שחלקה ניכס שם גנאי שיביע עמדה פוליטית ובוטה יותר: קוויר.) גל הקולנוע החולף "הקולנוע הקווירי החדש" הציג הומואים שלא מנסים לאמץ הטרונורמטיביות או להסתיר את ה'סטייה' והחולי שלהם; להיפך, יוצרים החלו לשחק עם הרעיון של הומואים שרצחנים כלפי העולם באותה מידה שחשו שהיה רצחני כלפיהם. גרג אראקי יצר את "The Living End", על שני חולי איידס שיוצאים לרוד טריפ חמוש עם יצר נקמה בריא; טוד היינס יצר את "Poison", שהציג בין השאר מדען ששותה תמצית מזוככת של מיניות והופך למפלצת בי-מובי; וטוד קאלין ביים גרסה של הסרט "חבל" של היצ'קוק בדמות שני הומואים שמחליטים לחטוף ולרצוח נער צעיר.
3. פריים מתוך "Dead Dreams of Monochrome Men" של להקת DV8, מ-1989.
דימויים אגרסיבים חדשים של הומואיות ומוות מצאו את עצמם גם באמנות פלסטית, מוסיקה ומחול עכשווי, כדוגמת היצירות המוקדמות של להקת המחול DV8 – שכשמה, ביקשה להציג 'סטיות' חברתיות לצד 'סטיות' ממחול אסתטי. חברי הלהקה יצרו מחול אלים ומיני שריסק את הגופים של הרקדנים באופן לא מקובל על הבמה ועירבב בין תיאטרון למחול, תוך עיסוק בסוגיות כמו מגיפת האיידס, הומופוביה הומוארוטית, ניכור בסצנת המועדונים ואלימות בקרב זוגות סטרייטים.
*
לפוסטים קודמים בנושא אקטיביזם איידס אנרכיסטי בניו יורק:
ועל הריק שנותר ברחובות: