תכריך לאשה ('סרגנס'), איזור אלזס, תחילת המאה ה-20
(חלק א', כאן: https://bit.ly/2HJ7e6Z)
מפליא הפער בין תפישת המוות היהודית שאנחנו מכירות היום לעומת איך שהתקיימה בעבר. בעוד היום בתי קברות הם חללים מנוכרים, טמאים, חסרי אישיות ודמויי חניונים מבטון בפאתי העיר, הרי שפעם המוות היה צמוד לעור המאמין עצמו באמצעות תכריכי החתונה.
"כל חתן וכלה קיבלו סט תכריכים […] ושקית שבה יכניסו עפר מארץ ישראל בזמן הקבורה", שאותם לבשו ביום חתונתן מתחת לבגדי החתונה עצמם. בגדי הפשתן הפשוטים הלבנים ליוו את המאמינים בחייהן והן לבשו אותם בארועים כמו יום כיפור, כאילו הבד סופג את דמי חייהם. מצד אחד, לתכריכים היו מיוחסים תכונות הגנה; אבל "עצם קבלת התכריכים בראשית חייו כמבוגר נועדה להזכיר לאדם שהוא בן תמותה, וכי עליו לכלכל את מעשיו בתבונה."
(מקורות: https://bit.ly/2HecNtg + https://bit.ly/2HCFWl9)