Category: כללי (עמוד 3 מתוך 11)

מגדל בבל המתפורר, 1992

כמה דימויים, לקראת ההרצאונת שלי בבית ספר ליילי על הסטוריה של 'מהומות גזע' בארה"ב:
 
מהומות רודני קינג שהתרחשו ב-1992 בעיר לוס אנג'לס היו מהחמורות שאי פעם התרחשו על אדמת ארה"ב, עד כי יש לשאול כיצד לא נתפשו כמלחמה בזעיר אנפין. הדימוי העליון הפך להיות מהמוכרים בהסטוריה הטלויזיונית: רודני קינג, נהג מונית שחור, מצולם בוידיאו שעה שהוא מוכה בברוטליות ע"י 4 שוטרים עירוניים. בעידן שלפני הסמרטפון, הקסטה נתפשה כאחת ה'הוכחות' הציבוריות הראשונות לאלימות משטרתית כלפי שחורים (על אף הסטוריה ארוכה של לינצ'ים מצולמים.) חרף קיומה של ראיה זו, השוטרים זוכו במשפט מאשמת תקיפה. פסק הדין גרר איתו גל הפגנות נגד האפליה השיטתית נגד שחורים במערכת המשפט האמריקנית, שהתדרדרו למהומות וביזה ברחבי העיר. העיר בערה למשך 6 ימים בכ-3600 הצתות; מצב מלחמה הוכרז בעיר ואלפי מרינס וחיילים מצבא ארה"ב הצטרפו לכוח השיטור העירוני. כ-2300 איש נפצעו, בין 8000-12,000 איש נעצרו ו-52 איש נרצחו סה"כ בידי שוטרים, ההמון הזועם או בעלי עסקים שחששו מביזה. מכולות ועסקים של קוריאנים והיספנים, שגם הם לא זכו לחסות המשטרה, היו למטרה פופולרית – נדבך נוסף במתחים הבין-אתניים של העיר. עם זאת, המהומות הוצגו בתקשורת כהתפרעות הקשורה בעוני והפרדה גזעית בעיר, המתרחשת בין שחורים ללבנים.
 
הביזה האלימה פגעה בעיקר בעסקים של קוריאנים ולטינוז, שתי קבוצות מהגרים חדשות יחסית שהיוו עכשיו תחרות ותזכורת מרירה לאפרו-אמריקאים על מצבם כקבוצה מופלית: לטינוז היו מוכנים לעבוד באפילו פחות כסף מאפרו-אמריקאים (%43 משכרם של לבנים, בעוד אפרו-אמריקאים הרוויחו %73), וקוריאנים הצליחו לייצר שכבה של עסקים עצמאיים למרות שהיו דור ראשון בארה"ב ובקושי דיברו אנגלית. בסרטון המדובר, עם זאת, אפשר לראות כיצד גם עסקים של אפרו-אמריקאים נבזזו בהרף עין, במהומה שהייתה אומנם על גזע ואלימות משטרתית, אבל גם על לאומנות, ואולי יותר מכל דבר- על עוני.

בתמונות התחתונות: אדם מפגין נגד הרס העיר על רקע אחת ההצתות; אדם רץ עם עגלה עם מוצרים גנובים לנגד הצתה נוספת, לוס אנג'לס, 1992

מקסיקנים נעצרים תוך נסיון לחצות את הגבול אל תוך ארה"ב, עמק סן איזידרו, קליפורניה, 1979

שביתה! / إضراب!

מוניות מאייתות את המילה "שביתה!" (إضراب") במסגרת מחאת כלל התחבורה הציבורית בגדה המערבית על עליית מחירי הדלק והמזון, שכם, ספטמבר 2012
[סליחה על איכות התמונה!]

 

כל החברים שלי מתים: נספח ושלושה דימויים מעידן מגיפת האיידס של שנות ה-80

 
1. דיוויד קירבי על ערש דווי, אוהיו, 1990.
הצילום של תרז פרייר היה לאחד הדימויים המוכרים בתקופת מגיפת האיידס של שנות ה-80, לא מעט בזכות חברת בנטון שהשתמשה בצילום בקמפיין שלה מאותה שנה. הצילום עורר התנגדות משני הצדדים: הכנסייה הקתולית התנגדה לפרודיה של מריה המחזיקה את ישו הצלוב בהשוואה להומו חוטא הגוסס ממחלת מין, ואילו פעילי איידס אחרים חשו שעושים עליהם קופה ושהיה בדימוי האשמה של חולים בגורלם.
 

2. כתוביות פותחות ל-"Totally Fucked Up" של גרג אראקי, 1993.
מנגד, הומואים נשאים או חולים ומכריהם פיתחו גישה אחרת למלחמת הדימויים על מזבח האיידס. מול דימויי קורבנות גוססים בבתי חולים, התקשורת המערבית הציגה דימוי אחר (שניתן לומר שהוא המקובל עד היום), של תליית אשמת ההידבקות באיידס בזימה חסרת המעצורים של הומואים, שמהווים סכנה לחברה הסטרייטית הלבנה (כמו הפרסומת האוסטרלית המדהימה הזו מ-1987.)
 
תחושת הדחייה מחברה שלכאורה קיבלה את עקרונות מאבקי זכויות האזרח הביאה לפרץ דימויים זועמים ואלימים יותר מתוך הקהילה ההומואית (שחלקה ניכס שם גנאי שיביע עמדה פוליטית ובוטה יותר: קוויר.) גל הקולנוע החולף "הקולנוע הקווירי החדש" הציג הומואים שלא מנסים לאמץ הטרונורמטיביות או להסתיר את ה'סטייה' והחולי שלהם; להיפך, יוצרים החלו לשחק עם הרעיון של הומואים שרצחנים כלפי העולם באותה מידה שחשו שהיה רצחני כלפיהם. גרג אראקי יצר את "The Living End", על שני חולי איידס שיוצאים לרוד טריפ חמוש עם יצר נקמה בריא; טוד היינס יצר את "Poison", שהציג בין השאר מדען ששותה תמצית מזוככת של מיניות והופך למפלצת בי-מובי; וטוד קאלין ביים גרסה של הסרט "חבל" של היצ'קוק בדמות שני הומואים שמחליטים לחטוף ולרצוח נער צעיר.
 

3. פריים מתוך "Dead Dreams of Monochrome Men" של להקת DV8, מ-1989. 
דימויים אגרסיבים חדשים של הומואיות ומוות מצאו את עצמם גם באמנות פלסטית, מוסיקה ומחול עכשווי, כדוגמת היצירות המוקדמות של להקת המחול DV8 – שכשמה, ביקשה להציג 'סטיות' חברתיות לצד 'סטיות' ממחול אסתטי. חברי הלהקה יצרו מחול אלים ומיני שריסק את הגופים של הרקדנים באופן לא מקובל על הבמה ועירבב בין תיאטרון למחול, תוך עיסוק בסוגיות כמו מגיפת האיידס, הומופוביה הומוארוטית, ניכור בסצנת המועדונים ואלימות בקרב זוגות סטרייטים.
 
*
 
לפוסטים קודמים בנושא אקטיביזם איידס אנרכיסטי בניו יורק:
 
ועל הריק שנותר ברחובות:

דמויות ונוס אנטומיות, יצירי 1780-1782, איטליה

דמויות ונוס אנטומיות, יצירי 1780-1782, איטליה. בובות להדגמת האנטומיה האנושית נוצקו בדמות ונוס הרנסנסית הנמה באקסטזה מקודשת. לעיתים עוטרו עם נזר זהב או סרט סאטן משתלשל מאיבר פנימי, והוצגו בתיבות זכוכית במוזיאון הטבע של פירנצה.
לצילומים מעט יותר הופכי קרביים (תרתי משמע), לחצו כאן

slashed beauties 02

עוזרת מחקר של הרייך השלישי משווה את צבע עיניה של צועניה משבט הסינטי לטבלת מאפייני גזע, גרמניה, סביבות 1938

אנשים צופים בליקוי חמה דרך פיסות זכוכית מעושנת וחתיכות פילם, אי רבון, יפן, 1949

פוסט צילום אורח: משוגעים

הפעם נעסוק בתחום המפוקפק של תיעוד חולי נפש, הכלואים במוסדות פסיכיאטרים שונים ומשונים (לקראת פוסט שייכתב בקרוב על שחרור חולי נפש מבתי חולים החל משנות ה-60.) יש משהו לא מוסרי במיוחד בתחום צילום זה, שבדומה לצילום ילדים נהנה מחוסר המודעות – או אולי חוסר האונים – של אלו העומדים בפני המצלמה. אך שלא כמו ילדים, המצולמים נראים לנו לעיתים כמו חיות ולעיתים כמפלצות, ולעיתים- כבני אדם. קשה לדעת אם הקשיים הנפשיים הם היוצרים זאת או מצב הכליאה בתת-תנאים. כך או כך, בצילומים אלו אנו רואים את העול של רגשות על הגוף, ואת העול של הממסד המדכא על הכלוא/ה.

צלמים רבים החלו לצלם במוסדות פסיכיאטרים על מנת לחשוף את היחס הקשה כלפי המאושפזים, שנתפשו כתתי-אדם. ז'אן-פיליפ שרבונייר צילם סדרה מפעימה שכזו בשם 'ראוי לבית המשוגעים' ב-1955

http://bit.ly/1SuWb3O

צלם צרפתי אחר בשם ריימונד דפרדון צילם את הסדרה 'Manicomio' (בית משוגעים) במוסדות איטלקיים כ-25 שנים מאוחר יותר. למרבה ההפתעה, אחד ממנהלי המוסדות עודד אותו לצלם, כדי להראות כיצד המציאות העגומה בתוך המוסד זהה בכל מקום בעולם. "בית החולים הפסיכיאטרי עשה אותם כפי שהם; כעת כבר מאוחר מדי. […] תצלם, אחרת אפאחד לא יאמין לנו."

http://bit.ly/1Vjevxf

בסדרתו 'מורשעים', רובין המונד הניו זילנדי לוקח אותנו למציאות אחרת (ועכשווית) של כליאה, והיא של חולי נפש הכלואים בבתי חולים, כנסיות ומחוץ לבתי שמאנים בסודן, קניה, קונגו וארצות אחרות ברחבי היבשת האפריקאית, שם מחלת הנפש נתפשת כקללה רוחנית ומטופלת בעיקר בידי אנשי רוח.

http://bit.ly/1iqoNUI

[למיטיבי הלכת, מומלץ הטקסט התיעודי המדהים המלווה את הסדרת המפורסמת 'אגף 81' של מארי אלן מארק, והסרט התיעודי המכונן 'Titicut Follies' שחשף את קרביו של מוסד פסיכיאטרי במסצ'וסטס ב-1967]

*

פוסט זה הופיע במקור במייל הצלמים השבועי #22, שניתן להירשם אליו ו/או לקבל גליונות קודמים דרך reddress000 בג'ימייל נקודה קום (ומתישהו בקרוב ייהפך לארכיון הצלמים קופסה שחורה)

חיילים מוקירים תודה לחיות, ניו מקסיקו, 1918

חיילים אמריקנים מוקירים תודה ל-8 מליון הסוסים, חמורים ופרדות שמתו בזמן מלחמת העולם הראשונה, קאמפ קודי, ניו מקסיקו, 1918

השריפה הגדולה של בוסטון, 1872

בימים בהם ביטוחי הבניינים הביאו ליותר הצתות, עמודי התאורה ברחוב חוברו בקווי גז וסוסי הכבאים בדיוק היו מושבתים בשל שפעת סוסים. הקליקו לתמונה פנורמית