הפעם נעסוק בתחום המפוקפק של תיעוד חולי נפש, הכלואים במוסדות פסיכיאטרים שונים ומשונים (לקראת פוסט שייכתב בקרוב על שחרור חולי נפש מבתי חולים החל משנות ה-60.) יש משהו לא מוסרי במיוחד בתחום צילום זה, שבדומה לצילום ילדים נהנה מחוסר המודעות – או אולי חוסר האונים – של אלו העומדים בפני המצלמה. אך שלא כמו ילדים, המצולמים נראים לנו לעיתים כמו חיות ולעיתים כמפלצות, ולעיתים- כבני אדם. קשה לדעת אם הקשיים הנפשיים הם היוצרים זאת או מצב הכליאה בתת-תנאים. כך או כך, בצילומים אלו אנו רואים את העול של רגשות על הגוף, ואת העול של הממסד המדכא על הכלוא/ה.
צלמים רבים החלו לצלם במוסדות פסיכיאטרים על מנת לחשוף את היחס הקשה כלפי המאושפזים, שנתפשו כתתי-אדם. ז'אן-פיליפ שרבונייר צילם סדרה מפעימה שכזו בשם 'ראוי לבית המשוגעים' ב-1955
צלם צרפתי אחר בשם ריימונד דפרדון צילם את הסדרה 'Manicomio' (בית משוגעים) במוסדות איטלקיים כ-25 שנים מאוחר יותר. למרבה ההפתעה, אחד ממנהלי המוסדות עודד אותו לצלם, כדי להראות כיצד המציאות העגומה בתוך המוסד זהה בכל מקום בעולם. "בית החולים הפסיכיאטרי עשה אותם כפי שהם; כעת כבר מאוחר מדי. […] תצלם, אחרת אפאחד לא יאמין לנו."
בסדרתו 'מורשעים', רובין המונד הניו זילנדי לוקח אותנו למציאות אחרת (ועכשווית) של כליאה, והיא של חולי נפש הכלואים בבתי חולים, כנסיות ומחוץ לבתי שמאנים בסודן, קניה, קונגו וארצות אחרות ברחבי היבשת האפריקאית, שם מחלת הנפש נתפשת כקללה רוחנית ומטופלת בעיקר בידי אנשי רוח.
[למיטיבי הלכת, מומלץ הטקסט התיעודי המדהים המלווה את הסדרת המפורסמת 'אגף 81' של מארי אלן מארק, והסרט התיעודי המכונן 'Titicut Follies' שחשף את קרביו של מוסד פסיכיאטרי במסצ'וסטס ב-1967]
*
פוסט זה הופיע במקור במייל הצלמים השבועי #22, שניתן להירשם אליו ו/או לקבל גליונות קודמים דרך reddress000 בג'ימייל נקודה קום (ומתישהו בקרוב ייהפך לארכיון הצלמים קופסה שחורה)