חיל רגלים בריטי ברגע הפוגה, ירושלים, 1920

פוסט אורח ראשון מאת אמיר חרש, סופר וחוקר, הכותב בימים אלו את הרומן היסטורי "בעבור חופן מילים – מערבון בפלסטינה א"י"

להרף עין, שנמשך שלוש שנים, זנות היתה חוקית בארץ. את ה„רגולציה” הנהיגו הבריטים בזמן מלחמת העולם הראשונה ואחריה. לפני כן היה המצב מעורפל ביחס לזנות- מעורפל במכוון. בימי התורכים לא היו חוקים נגד זנות ולא היו חוקים בעדה, שכן להתעסק בזונות היה מתחת לכבוד הסולטאן. אבל אז באו הבריטים. עשרים ושש אלף חיילים צעדו בסך לתוך עיר הקודש והתקשו להתאפק עד שיחזרו לטיפררי, כמאמר השיר, לבחורה המתוקה בעולם. נשות האזור המתחשבות, העניות, היתומות, המורעבות ממלחמה אכזרית, באו והושיטו להם יד מלטפת לעזרה- עד כדי כך שמנהלת הצבא רשמה את כל הזונות, וערכה להן בדיקות בריאות תקופתיות, ותיקנו שאשה המדביקה חייל במחלת מין תיענש במאסר של חודשיים או קנס או שניהם. נקבעו אזורים מותרים לזנות, בירושלים בחצר פיינגולד ובשכונת הבוכארים. ולכל הדברים האלה יחד קראו „רגולציה”.

להיות זונה הפך חוקי, אבל היה מתיש במיוחד, הן לזונות והן לחוק. ב-1920 התחלף השלטון הצבאי לשלטון אזרחי והכללים השתנו. חיילים אולי הולכים לזונות, אבל ג'נטלמנים בהחלט לא. השלטון האזרחי ביקש מירושלים כולה להיות עיר קדושה. הרבנים מה'וועדות למלחמה בפריצות' לא רצו שתלמידי הישיבות ילבשו בגדי חול יתגנבו בלילות לחצר פיינגולד. גם הותיקן בא בדרישות, זונות כה קרובות לכנסיית הקבר? מה ישו היה אומר? נוספים על אלו בעלי הבתים, התיירים, ארגוני הנשים. כולם לחצו על הנציב העליון ועל מושל ירושלים סטורס. הזנות יצאה מחוץ לחוק, אך לא נעלמה. הזונות הפכו שוב שקופות, ונשארו כך עד היום.

רוצות לדעת עוד?

· הספר המצויין "נשים בשוליים" של דבורה ברנשטיין יספר הכל על זנות בפלסטינה המנדטורית
· המאמר "זנותן של בנות ירושלים במוצאי מלחמת העולם הראשונה – מבט גברי ומבט נשי", מאת מרגלית שילה

*

ועדי מזכירה, שכבר נתקלנו בעבר במפגשים בין זונות וחיילים