בתמונה: שעת ריקוד בבית משוגעים, ניו יורק, מתישהו בשנות ה-20.
 
באיזור תחילת המאה ה-19, העולם המערבי החל לפתח כרס תיאבון לכליאתם של חולי נפש. בתי משוגעים החלו להיבנות בכזו תאוצה עד כי כ-300 אלף איש מצאו את עצמם בבתי משוגעים באנגליה ווייילס לאורך המאה, ובפתח מלחמת העולם הראשונה ב-1914 ניתן היה למנות כרבע מליון 'מטופלים' בבתי משוגעים אמריקנים. מספרים אלו כמובן מתגמדים למול מספר האנשים שהיו כלואים בבתי כלא באופן כללי; ועם זאת, עד החצי הראשון של המאה ה-20, בתי משוגעים דמו במובנים רבים לבתי כלא הרבה יותר מאשר לבתי חולים (לעיתים גם לאחר ששינו את שמם לכאלה.)
 
במסגרות נוקשות אלו, ריקוד הפך למשהו לצפות לו- עד סוף שנות ה-20 ריקוד הפך לחלק חיוני מיצירת קשרים חברתיים במסגרת טיפול פסיכיאטרית. על מנת להימנע מהתפרצויות של חולים במצב קשה יותר, בתי החולים הרשו ריקודי זוגות חד-מיניים בלבד.
 
[לחלק א' של "שגעונותיהם של מוסדות לחולי נפש", כאן; לנספח "שדי כלורופורם", כאן]