נספח למחשבה קטנה על מוות: תכריכים

תכריך לאשה ('סרגנס'), איזור אלזס, תחילת המאה ה-20

(חלק א', כאן: https://bit.ly/2HJ7e6Z)

מפליא הפער בין תפישת המוות היהודית שאנחנו מכירות היום לעומת איך שהתקיימה בעבר. בעוד היום בתי קברות הם חללים מנוכרים, טמאים, חסרי אישיות ודמויי חניוני בטון בפאתי העיר, הרי שפעם המוות היה צמוד לעור המאמין עצמו באמצעות תכריכי החתונה.

"כל חתן וכלה קיבלו סט תכריכים […] ושקית שבה יכניסו עפר מארץ ישראל בזמן הקבורה", שאותם לבשו ביום חתונתן מתחת לבגדי החתונה עצמם. בגדי הפשתן הפשוטים הלבנים ליוו את המאמינים בחייהן והן לבשו אותם בארועים כמו יום כיפור, כאילו הבד סופג את דמי חייהם. מצד אחד, לתכריכים היו מיוחסים תכונות הגנה; אבל "עצם קבלת התכריכים בראשית חייו כמבוגר נועדה להזכיר לאדם שהוא בן תמותה, וכי עליו לכלכל את מעשיו בתבונה."

(מקורות: https://bit.ly/2HecNtg + https://bit.ly/2HCFWl9)

מחשבה קטנה על מסכות מוות

תופעת מסכות המוות מרתקת בעיניי אולי בגלל האלמנט הכפול והמתעתע שבהן: לפעמים שימשו לייצג את האדם המת, החסר, ולפעמים שימשו להסתיר אותו (כפילות שמרתקת אותי גם בקעקועים). עם גלגוליה השונים, לכאורה מצטמצם המרחק בין האדם לדימוי שלו. סוג אחד הוא דיוקנאות ארונות קבורה – ציורים כמה שיותר ריאליסטיים שהוצבו על גבי ארון הקבורה בזמן ההלוויה (והוסרו לאחר מכן), כדי להדמות שהנקבר משתתף בהלוויתו שלו, כאילו מבטו עוקב אחר המשתתפים.

גלגול 'מתקדם' יותר של דיוקנאות המוות (כי זה לא עוקב בסדר נרטיבי) הוא מסכות המוות, שנוצקו מפניהם הממשיות של המתים הטריים ונוצקו בשעווה או גבס, כדי להיות מוצגים לא רק בהלוויה אלא לאחר מכן בציבור. אחריהן, עם הצילום, הגיע גם צילום המתים הויקטוריאני המפורסם, בו החיים נראו מתים באותה מידה כמו קרוביהם שנפטרו כי היה צריך לעמוד חצי שעה בשביל צילום אחד.

המצמרר ביותר הוא אולי התופעה הקיימת היום, של הצגת המת בארון קבורה פתוח לאחר שעבר סוג של חניטה באמצעים רפואיים ובעיקר באמצעות איפור, כאילו הוא באמת אינו חסר בהלוויה שמקדשת את היעלמותו. האדם הופך לדימוי של עצמו והחונטים מקבלים מחמאות ע"פ כמה הצליחו לשפץ את המת.

אבל אני אוהבת לחזור דווקא לשלב הלכאורה מרוחק ביותר, שמשלב בין מסורת החניטה למסורת הדיוקן- ארונות הקבורה של המומיות (אפשר רק לדמיין את ההלם של הבוזזים האירופאים, כשפרצו לקברים וגילו את המתים נועצים מבט בהם חזרה). מסכת המוות של תות אנך אמון, עשויית 40 קראט של זהב טהור ובתוכו חנוט מלך-נער קטן, שמסכת המוות שלו חונטת אותו בתוך דימוי אלוהי, של איך שהוא ואחרים דמיינו אותו; המסכה מגנה עליו מפני אנושיותו שלו, בת התמותה.

*

בתמונה למעלה: חלקו הפנימי של מכסה קבר מצרי עתיק, שלפעמים מציירים בו את נות אלת השמיים שגופה עשוי כוכבים, כך שתשכב מעל המת בשינתו

אותות אצולה

סמלי אצולה צרפתית מהאוסף של הגנאולוג קלוד פרדין (Paradin), פורסם בשנת 1551

משחק האווזה

"משחק קופידון", פריז, מלערך 1640

"משחק הברבור המלכותי", 1821

גרסאות שונות של משחקי הקופסה "משחק האווזה המלכותי" ו"משחק הברבור האצילי", מהמאות ה-17 עד ה-19. משחקים אלו, שהסתובבו להם באירופה מאז המאה ה-15, התבססו על הטלת קוביות משחק ומשחקי מספרים בנסיון להגיע למספר 63 (כשנחיתה על אווזה הביא לקבלת אוצר נקודות קטן, כמו הפטריות בסופר מאריו.) משחקי המספרים הללו הגיעו למשחק הקופסה המקורי, למעשה, דרך העיסוק של משכילי הרנסנס האיטלקי בתורת הקבלה; ולמרות שמעמדה של תורת הקבלה הוגדר עם השנים כ"עיסוק מאגי" בקרב ההשכלה הנוצרית, שריד זה של הטיפולוגיה המספרית חדר לתרבות הפופולרית ונטמע שם בעקשנות.

משחק עם ציפורים, בריטניה, מסביבות 1820

"משחק האווזה", המאה ה-18

"משחק האווזה", תחילת המאה ה-20

 

רועי הבחטיארי של צפון איראן

רועים בני שבט הבחטיארי מצפון איראן, לבושים בגלימות הצמר הכבדות שלהם לקראת גֵז הכבשים, סביבות 1952

אבק בשולי העמוד

ספריית הולנד האוס לאחר הפגזת בליץ קריג, לונדון, 1940

חקירות

חשוד בפשע בזמן חקירה משטרתית, עם המילה "מפגר" (עם שגיאת כתיב) כתובה על המצח, אוקראינה, 2004

צילום: דונלד וובר (Weber), מתוך הסדרה התיעודית "חקירות"  http://bit.ly/2zGOyTj

אמסטרדם, 1912

צילום אוטוכרום, טכניקת צילום צבע מוקדמת

התנין שאכל את השמש

תמונה עליונה: איור סיפור מעשיות רוסי, 1972; תמונה תחתונה: מזרקה בסטלינגרד (או וולגוגרד) המופגזת בידי כוחות גרמנים, רוסיה, 1942.

המזרקה המשונה הזו (ואולי גם הדג/תנין בתחתית האיור) מבוססת על שיר ילדים של המשורר קורני צ'וקובסקי מ-1916, אודות תנין שבולע את השמש וחבורת ילדים שמבקשת ממנו להשיב את אור העולם. השיר, כמו רוב סיפורי מעשיות שאינם מעודדים ערכים סוציאליסטיים, נאסר לפרסום מחדש עם עליית הקומוניסטים עד מות סטלין

 

פתק שנמסר בזמן שוד, רכוש משטרת לוס אנג'לס, 1965